בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בראשון לציון (כב' השופטת מיכל עמית-אניסמן), לפיו נדחתה בקשת המבקשים לרשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 19.5.13, בה דחתה את בקשתם להורות על עיכוב ביצוע פסק דין לפינוי הדירה בה הם מתגוררים וקבעה צו פינוי "גמיש" שמשמעותו צו פינוי הנוקב בטווח תאריכים של כשבועיים ימים, שבמסגרתו ניתן יהיה להוציא לפועל את פינוי הדירה.
רקע הבקשה והחלטות שביסודה הוא, פסק דין חלוט לפינוי דירה שניתן כנגד המבקשים עוד ביום 17.3.11. למרות האמור לא פונתה הדירה ומועדי פינוי שנקבעו נדחו פעם אחר פעם. המועד האחרון לפינוי שהיה קבוע ליום 14.3.13 עוכב פעם נוספת כדי לאפשר בחינת מסמכים נוספים, זאת נוכח טענת המבקשים כי בידם נתונים חדשים שלא הוצגו בפני הועדה העליונה לאכלוס של משרד הבינוי והשיכון. לאחר בחינת המסמכים החליט משרד הבינוי והשיכון לדחות את בקשתם של המבקשים ולעמוד על קיום פסק הדין. החלטה זו ניתנה עוד במהלך חודש אפריל 2013 ונשלחה לידיעתו של המבקש.
בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת הרשמת נדחתה על ידי בית המשפט קמא בסוברו כי לא נפל פגם בשיקול דעתה של רשמת ההוצאה לפועל, והיא נושא הבקשה שלפני. בד בבד עותרים המבקשים לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי עד למתן פסק דין.
תמצית בקשת המבקשים היא, כי צו הפינוי הגמיש שניתן נגדם בלשכת ההוצאה לפועל הינו חסר תוקף חוקי, נוגד את לשון החוק והתקנות ועל כן בטל, וכי ראש ההוצאה לפועל רשאית להוציא כנגד המבקשים, ככל שתתבקש לעשות כן, אך ורק צו פינוי שבו נקוב תאריך ספציפי. לטענת המבקשים, הדין אינו מכיר בצו פינוי גמיש, אלא מחייב לקבוע תאריך ספציפי לפינוי, עליו יש למסור התראה מראש של 21 יום לפחות. המדובר בחוסר סמכות ולא בשיקול דעת ראש ההוצאה לפועל, ועל כן אינו יכול ראש ההוצל"פ להחליט כן. עוד טוענים המבקשים כי המדובר בפגיעה בכבודם וזכותם של החייבים, וכי תכלית החקיקה מקומה רק במצב דברים בו מתאפשרת פרשנות מסוג זה, ולא במקום בו לשון החוק ברורה כבענייננו.
תגובת המשיבה התבקשה ונתקבלה ובה מתנגדת היא למבוקש. לתגובתה צירפה המשיבה פניות מצד גורמי הרווחה בעיריה לפיהם איים המבקש 1 להתבצר עם בלוני גז בדירה עם בנו הפעוט ולהציתם וזאת על מנת למנוע פינוי. כן צירפה המשיבה פניית משטרת ישראל ובקשה מצידה לתאם מועד פינוי גמיש, זאת נוכח מידע שהגיע לידי המשטרה ובו מגייסים המבקשים פעילים לקיום משמרות למניעת הפינוי, ועל מנת למנוע נסיון לעשות שימוש בבלוני הגז ולהעמיד בסיכון את הבן הקטין המצוי בדירה.
בנסיבות אלה בהן המבקשים אינם בוחלים הן באמצעים חוקיים והן בבלתי חוקיים, מתחייבת קביעת מועד פנוי גמיש, על מנת שניתן יהיה לבצע את הצו ולצמצם הסיכון הנובע מפעולותיהם.
אחר עיון בבקשה ובתגובה, על נספחיהן, לא מצאתי יסוד לבקשה.
ראשית אציין, כי בהינתן המידע שהובא לעיל, בדבר איומים ופעולות בלתי חוקיות המסכנות חיי אדם אותם מאיימים לנקוט המבקשים לצורך סיכול פסק הדין, אינני מוצא במתן צו פינוי גמיש, מוגבל בהיקפו למשך שבועיים ימים ושתוקפו לאחר חלוף התראה בת 21 יום קודם ביצועו, משום פגיעה בכבודם או בזכותם של המבקשים. אדרבא, אם קיימת פגיעה כלשהיא בזכות, הרי המדובר בפגיעה בזכות המשיבה דווקא לממש את פסק הדין החלוט שבידה ואשר ביצועו מוכשל על ידי המבקשים.
שנית, באיזון האינטרסים שבין זכותה של המשיבה לבצע פסק דין חלוט שבידה, לבין אלה המבקשים לסכל את ביצועו, לרבות בדרכים מסוכנות ובלתי חוקיות, נראה לי, כי מדובר בפגיעה, ככל שבכלל קיימת כזו, מזערית, מידתית וראויה, ושבכל מקרה גוברת זכותו של האוחז בפסק הדין שניתן לטובתו על פני זכותם כביכול של המבקשים לסכלו.
שלישית, אינני משוכנע בטענת המבקשים כי קיימת חובה על פי חוק לקבוע יום פינוי מדויק דווקא, אם כי ודאי עדיפה כ"ברירת מחדל" קביעה כאמור. תכלית המחוקק בסעיף 64 (א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 ובתיקון תקנה 97 (א) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם - 1979, היא להביא לקיומו ולביצועו של פסק דין. על כן יש לפרש את המועד לפינוי האמור בסעיף החוק והתקנה, בדרך שתגשים את מטרתו וכוונתו של המחוקק, ועל כן, אין זה מן הנמנע שפרשנות המונח "מועד לפינוי" יהיה לטווח ימים מתוחם, מסויים וסביר, ולאו דווקא לתאריך פינוי קשיח בודד ועל כן יתכן שנמנע המחוקק מנקיטת המונח "יום פינוי" או "תאריך פינוי" שלא בכדי, אלא נקט במטבע הלשון "מועד פינוי" שהוא מטבע לשון רחבה יותר (כגון השימוש שנעשה בו בתורה לתיאור עונה: "את חג המצות תשמור...למועד חדש האביב" [שמות כג' טו']).
רביעית ובמישור הפרקטי, אין המדובר בקביעת טווח תאריכים שיש בו כדי לפגוע בזכויות המבקשים המעמידים אותם במצב של חוסר ודאות, בהעדר ידיעה מתי עליהם לארוז את חפציהם ולפנות את הנכס. המבקשים יודעים כי עליהם לפנות את הדירה עד חלוף 21 יום ממועד ההתראה שקיבלו ועל כן, משלא יפנו עד המועד האמור מרצונם, הרי שנדרש יהיה לפנותם. על כן, על המבקשים לדעת, כי ככל שלא יקיימו את פסק הדין במועד שנקבע לכך, הרי צפויים הם להיות מפונים בכל יום שלאחר חלוף 21 הימים לו. כאמור, בנסיבות המיוחדות הנובעות מהחשש בדבר פעולותיהם של המבקשים להכשלת הפינוי, לרבות נקיטת הליכים פליליים מסוכנים על ידם לסיכול ביצוע פסק הדין, הרי שיש סבירות והגיון רב בקביעת טווח תאריכים שנועד להגשמת הצו ולצמצום מקסימלי של הסיכונים הנובעים מפעולותיהם של המבקשים לסיכולו.
חמישית, המבקשים עושים דין לעצמם ומפרים את פסק דינו של בית המשפט וצוי ההוצאה לפועל שניתנו בעטיו. במצב דברים זה, נראה לי בכל הכבוד, כי המבקשים מנועים לבוא ולטעון טענותיהם בדבר כיבוד זכויותיהם, בד בבד עם רמיסת זכויות המשיבה על ידם, ואי ציות להוראות פסק הדין מצידם. על המבקשים לבוא בידים נקיות ובתום לב בבואם לבקש סעד מסוג זה מבית המשפט, ומשלא עושים כן, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד.
אינני רואה עין בעין עם המבקשים גם את טענתם באשר לחובת מסירת הודעת הפינוי, בכל פעם 21 יום מראש. מעבר לעובדה כי אין מחלוקת שנמסרה להם הודעה כדין, הרי שעפ"י הוראות סעיף 97 (א) סיפא לתקנות ההוצאה לפועל, ככל שלא בוצע הפינוי במועד הראשון שנקבע לכך, רשאי רשם ההוצל"פ לקבוע מועד פינוי אחר שיהיה קצר מ -21 הימים האמורים. מאחר ולמבקשים נמסרו, עובר לפינוי נושא בקשה זו הודעות פינוי רבות קודמות (כמפורט בנספח ב' לתגובה), לא נפל פגם במועד שקבע ראש ההוצאה לפועל. למעלה מן הצורך יצויין כי בית המשפט קמא דחה, לפנים שורת הדין, את מועד הפינוי ליום 10.6.13 ובכך ייתר את הדיון בטענה זו.
נוכח האמור, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית המשפט קמא המצדיק התערבותי.
הבקשה נדחית.
ניתן היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.